בלוג-של דניאל

יש רגעים שבהם הגוף מדבר לפני המילים.
רגעים שבהם הגבול בין שליטה להתמסרות נעלם,
והעור מספר סיפור שאי-אפשר למחוק.

אני אוהב את השקט הזה —
את הרגע שבו היא נושמת קצת מהיר יותר,
כשהמבט שלה מבקש משהו שהיא עדיין לא יודעת לבטא,
אבל אני מבין אותה יותר טוב ממנה.

לא צריך מילים כדי להצית.
צריך נוכחות.
צריך מגע שמרגיש כמו פקודה רכה,
ולחש שמטשטש את הזמן.

ובדיוק שם,
בנקודה שבה הדמיון כבר לא עומד בקצב של הגוף,
היא מגלה מי היא באמת
— כשהיא מרשה לעצמה להיות כל מה שהיא ניסתה להסתיר.